שאלות קשות שאני שואלת את עצמי.
אני רוצה להיזכר בתור אמא טובה, בתור רעיה מושלמת לבעלי, אני רוצה להיזכר בתור אחת שעצרה את הסבל לפחות למשפחה שלה עצמה. שהשיגה מה שהיא רצתה, שלא היתה עצלנית, שהיתה אמיצה. אני רוצה להיות מקור השראה לבנות כמוני, שעובדות ויולדות ולא נהנות רגע מהחיים, כי איזו ברירה יש להן..
וכנראה כל אחד אמור להיות במקום אליו הוא שייך.
אני רוצה להיזכר בתור ממוצעת, אחת כזו עם נתונים ממוצעים לחלוטין שבעקבות פעולותיה יצאה מהממוצע ובאגרסיביות.. :)
אני רוצה להיזכר כדי לחזק את אלו שעדין חיים.
אין לי מנוחה, אני חוזרת לאותה נקודה, תמיד משהו שם זועק לי, צאי מהממוצע הזה. לכי תעשי דברים.
אבל מי אמר שזה טוב בכלל, ולא ברמה של שיחות מוטיבציה מוכרות של תיהיה שונה תעשה יותר, אלא באמת.. מה התכלית של כל העולם הזה אם לא למלא את התפקיד שלנו שהוא לקיים את הדור הבא ולהיות טובים וכו'וכו' למה אני זועקת מבפנים, למה כשאני חושבת שבואי נרגע, נחיה בסבבה..אני נכנסת לדכאון?
אני חיה ליד אנשים שלא מבינים את הדרייב הלא מוסבר, ומנסים לשכנע אותי לחיות כמוהם, בשלוה,, ואני מנסה ומתישהו תמיד חוזרת לאטרף. ואני חושבת אולי האטרף שאני מנסה להשיג זה בעצם התגוננות כי אני לא באמת מסוגלת להסתכל לחיים בעיניים ולהאמין שבס"ה זה מה שהם, אולי אני זקוקה נואשות להסחות דעת כדי להמשיך,כדי לא להכיר באמת, אולי האמת מפחידה אותי.
ונניח שבתור התחלה אצא מהממוצע, אעשה ים כסף ואהיה הדמות שאני מדמיינת שאהיה, זה יכול להיות רעיון טוב.. אז למה לכל הרוחות אני לא זזה בנושא?! אני רוצה לעשות כסף בצורה מסוימת ולוקח לי חודשים להוציא חלק קטן מהתוכנית לפועל. ממי/ממה אני פוחדת? אולי אני סתם עצלנית שלא אוהבת לעבוד?
אני מניחה שחשבתי על שאלה זו כמה פעמים במשך החיים, ובטח גם עניתי לעצמי ברצינות, ועדין אני שואלת..כי התשובה לא יושבת לי בראש בשלוף, אני עוברת איזה אתגר אינטלקטואל ושוכחת איפה הייתי. לא עובדת בצורה מסודרת. ועבודה עצמית כמו כל פרויקט צריכה להעשות בצורה מאורגנת.
אני כזו מבולגנת ברמות עמוקות ושטחיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך, אשמח שתשאר בקשר